הממלכה של קנסקי-כל אחד יכול להגשים חלום

הממלכה של  קנסקי-כל אחד יכול להגשים חלום.

אם הייתי נשאלת מהם שלושת הדברים החשובים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד תשובתי וודאי הייתה:פלאפון, מטען, בעצם אין חשמל אז סוללות לפלאפון ,ומזון.האומנם?

מדוע קשה לנו כל כך להתנתק מהמציאות היומיומית הדורשת שנדהר במרוץ החיים  שנספיק ונתקדם מהר מהר...?

בממלכה של קנסקי שזור מוטיב ההסתגלות למצבים חדשים(למרות הקשיים הרבים)

ע"מ 24-25 ההסתגלות לחיים בספינה."אולי חשבתם לעצמכם שלשלושה אנשים אין הרבה מה לעשות על הסיפון,יום אחרי יום,שבוע אחר שבוע.אם אם כך טעיתם.בשעות היום..."

ע"מ 55-56 –שעותיו הראשונות של מייקל באי מי שעזר לו להסתגל זו "הדמות" המוכרת לו שתמיד איתו,סטלה הכלבה.

ע"מ 72-73- "מיום ליום ככל שאפסה כל תקווה של ממש להצלה מיידית.השלמתי עם גורלי השלמה עם "איש החסד"-קנסקי,ותנאיו.

ע"מ 99-98- "חיינו יחד היו תמיד מלאי פעילות וסדירים כמו מנגנון של שעון"...חייו של קנסקי ומייקל נכנסו לרוטינה קבועה.מייקל מסתגל לחיות באי עם אדם זר ,חייו במערתו של קנסקי ויוצר איתו.

מוטיב זה לאורך כל היצירה נותן ביטחון לדמות במקום בו היא נמצאת ומקדמת אותו בנחת להשלמת המציאות עם התקווה,המתממשת בסוף,למפגש מחודש עם ההורים.

היופי בספר הממלכה של קנסקי שהוא "זורק" אותנו לחיים שלנו בכלל,ומלמד אותנו שהכל זה עניין של הסתכלות... מה לעשות ובחיים שלנו לא תמיד הכל ורוד ואנו  לפעמים ניצבים בפני מצבים  לא קלים או נעימים אז מה?!תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.אופטימיות וחשיבה חיוביות יובילו אותנו בדרך הנכונה ויעזרו לנו לגבור על כל מכשול,להסתכל על הדברים בפרספקטיבה קצת שונה,ואם רק נצא מהקופסה נגלה שיש בפנינו מגוון אפשריות להגשים חלומות.ממש כמו הממלכה של קנסקי.

מאת: אורית שמואל

      לבנת אמסלם

רינת אילון-בעקבות..."הממלכה של קנסקי"

הממלכה של קנסקי – רינת אילון

ספר מדהים, מתאים לבני נוער בדיוק בחט"ב , מעלה נושאים רבים...

במהלך הקריאה היו מספר קטעים ש"נגעו"בי באופן יוצא דופן ואני בוחרת להעלות אותם ולהתייחס אליהם...

האם אתם חושבים כמוני? אחרת?

מצאתי שהקטעים הבאים יכולים לפתוח דיון בנושאים רחבים...מה דעתכם?

בואו נראה-

בתחילת הספר כותב הגיבור שהוא רוצה לספר את סיפורו: "הסיפור הבלתי רגיל שלי"...בהמשך הוא כותב:"קנסקי היה בן אדם מדהים, בן אדם טוב והוא היה חבר שלי.אני רוצה שכל העולם יכיר אותו כמו שאני הכרתי אותו."

הקטע הזה בפתיחת הספר, כבש את ליבי, העלה בי מחשבה על ערך של חברות, נאמנות, אהבה...ריגש אותי לחשוב שחבר מוקיר בערך הזה ואוהב באמת איש אחר, אדם אחר...האם בעידן הטכנולוגי, במרוץ הקידמה, נשארו עוד ערכים טהורים כמו אהבת האדם, כאדם...כחבר?

קטע נוסף שהעלה בי שאלות ותהיות רבות הוא על הפסקת לימודיו של מייקל:"מה עם הלימודים של מייקל? היא המשיכה."

"ניקח את כל הספרים...אני אלמד אותו...את תלמדי אותו.הוא ילמד בעצמו...כמה שנים על הים הוא ילמד הרבה יותר מאשר בבית הספר..."

הקטע הבא עורר את השאלות הבאות: כמה נכון לפרוש לעיתים מן השיגרה לטובת הרפתקאות? האם השיגרה רק מגינה עלינו , או שמא היא מטרפדת אותו לחיי שיממון שאין בצידם הרפתקאות כלל?

מה דעתכם.???

עוד כותב גיבורנו:"אני מסתכל עכשיו ביומן ההפלגה שלי. הנייר קצת מקומט והדפים...הכתב המקושקש שלי קצת דהוי, אבל רובו קריא למדי."

יש לכם יומן אישי, שבו אתם מעלים את כל מחשבותיכם? סודותיכם הכמוסים?

לי היה. בנערותי. נזכרתי בו דרך הספר. כמה משחרר היה לכתוב בו. ומה איתכם? יש גם משהו אפוף ומעורפל בלכתוב יומן בצעירות...האם מישהו יקרא...איפה להחביאו? תודו שזה מרגש!

יחסו של הגיבור לאמא שלו ריגש אותי:"...אמא חולה.היא לא רוצה לאכול בכלל...אבא רוצה לשדר קריאות מצוקה אבל אמא לא נותנת לו.היא אומרת שזה נקרא להרים ידיים, והיא לעולם לא מרימה ידיים.

תודה לאל ששקט עכשיו זה יעזור לאמא לישון...

איזו יכולת התבוננות יש לילד הזה...

"אלה המילים האחרונות שכתבתי ביומן ההפלגה שלי..."

לאחר מכן הוא נותר לבדו באוקיינוס, בלילה, חשב על הכרישים, חשב שייטרף חי, למרות זאת ולמרות הקור ,הפחד האפלה,נשאר הוא עם הכדור שלו.נרדם, חלם והתעורר בחוף,עם סטלה...

ממלא עצמו תקווה על כך שיחפשו אותם שימצאו אותם, כמה תמימות, אופטימיות ,תקווה...

הפגישה עם קנסקי מתחילה בנסיון שליטה שלו, בציון העובדה שהאי שלו, אך בהמשך נרקמה חברות נפלאה מאין כמוהה בין השניים ולבסוף הגיעה גם הפרידה.

האם פגשתם מישהו בחייכם, באופן מפתיע שהצליח להשאיר חותם נצחי כזה?

האם גם לכם יש חבר משמעותי כזה?

הספר הזה, מעלה בי רעיונות יצירתיים לעבודה מול תלמידים, דרך המסע והנתיב שעבר ובאמצעות חוויות רגשיות והתמודדויות שחווה ,

לדעתי, ניתן לגעת דרך הספר במגוון רחב של נושאים, ומכיוון שהוא כתוב בסגנון של יומן מסע אישי, ניתן ללמד תלמידים להתייחס לכל ספר כיומן מסע אישי שלהם.פשוט מדהים!

מה דעתכם???

                                                                                      רינת אילון

    

הממלכה של קנסקי הכותבת: תמר גיליס
לכתוב בבלוג, יומן אישי  - פתוח לקהל הרחב.
 יש כאן דיסוננס שגורם לי להיות מעט במבוכה. הכיצד, מסע אישי שלי, הרגשות שמלווים אותי, מחשבות, תחושות, הערות בתוך תוכי, אמורות להיחשב כיומן אישי ובד בבד להגיע לקהל רחב? אף פעם לא כתבתי בבלוג,  מעולם לא התנסיתי בכתיבה אישית שלי ככה מול מסך פתוח לעולם.
לאחר הסתייגויות אלו ומבוכה קלה, אגש למלאכת הכתיבה על הספר- 
אנצל את במת הכתיבה לביקורת של מבנה הספר וחלקיו השונים. לאורך קריאת הספר הרגשתי שישנן הזדמנויות פז שניתן היה להרחיב ולטפל דרכם בנושאים שונים ואף לפרט ולהעשיר את העלילה הרבה מעבר לכתוב. למען האמת,  סיימתי את הספר עם תחושת אכזבה.  (אני עוד מתלבטת ביני לבין עצמי אם אני לא  מחמירה עם ספר נעורים שסך הכל מיועד לקהל צעיר שאינו ירגיש בדלות ויהנה מן הספר ואיכויותיו כפי שהוא. עבורי הספר טמן בחובו הבטחה שלא מומשה).
קודם שאפרט את טיעוני, אומר רק שהספר ניחן בעלילה מרתקת, מותחת ומסקרנת, כתובה בשפה יפה ועשירה ומתאימה עד מאוד לגילאי החטיבה.


באשר להחמצה: הספר יחסית קצר, ובכל זאת בחר הסופר להעניק לפתיחה המון מקום: ראשית למקום שממנו מגיע הילד, לבעיות הכלכליות בבית, לרקע של המשפחה, ליחסים בין ההורים וילדיהם כשהנושא של ילד מפרנס תופס מקום משמעותי. למרבה הצער, נושאים אלו כלל לא מטופלים בהמשך, אלא נעזבים עם היציאה לים.
‎‎‎
לעניות דעתי, מרכז הכובד של הספר אמור להיות הממלכה של קינסקי והקשרים האנושים - החברתים שמתפתחים בה. והפתיחה הארוכה שפותחת המון נושאים ומשאירה אותם מאחור, ולאחר מכן המעבר להתמודדות של הילד בממלכת קינסקי כשהנושאים החדשים שנפתחים לא מקבלים זמן ואריכות בעלילה - מהווים החמצה.
ואסביר את כוונתי: אחת מהתימות המרכזיות בספר הוא על הקשר האנושי, על תקשורת. תקשורת בונה ותקשורת הורסת. והרגשתי היא שדברים  אלו היו יכולים יותר מטופלים ויותר מבוררים במהלך העלילה.
לדוגמא:

• הימים שמייקל עובר לבדו לוקים בחסר, בעיני (ישנו תיאור אך לא מספק - עבורי, לפחות) היה ניתן להרחיב עוד אודות הדברים שמתחוללים בנפשו, והדרך הנפשית והפיזית להתמודדות עם המצב החדש. (אהבתי את נוכחותה המשמעותית של הכלבה שבאה לעזרתו בימים אלו, ואני חושבת שהסופר היטיב על המקום שהיא ממלאת בחייו.

• בנוסף המעבר לביחד של מייקל וקינסקי על האי  הוא מעבר מהיר וחד מידי עבורי: ללא תהליך. הבחירה במדוזה כמכריחה את קינסקי לייצר מגע עם מייקל היא בחירה מתאימה,  אך הייתי שמחה לו בחר הסופר לתאר את חיבורם באופן הדרגתי יותר (יש לציין כי ישנו תהליך מסוים בספר אך קצר מידי לטעמי): היה ניתן לתאר התקרבות הטומנת תהליך איטי ומלמדת אותנו הקוראים אט אט על נפש האדם ועל הצורך שלה במגע אנושי, ועל האופן שבו הוא ניתן ליצור מגע וקשר.                                                                                                                             משהו שם בקשר שנרקם בין מייקל לקינסקי היה מהיר מידי לטעמי ולוקה בחסר. (הייתי שמחה לו היה פירוט, למשל, על האופן שבו מייקל לימד את קינסקי אנגלית - איך לומדים שפה, איך מתקשרים ללא מילים, איך פער הגילאים הופך ללא רלוונטי, איך ניתן ליצור גשר אנושי על אף הבדלי התרבויות והעולמות.)

אהבתי לדוגמא  את הקשר שהיה לקינסקי עם החיות באזור, קשר שמלמד אותנו בני האדם הרבה על תקשורת ועזרה הדדית. והיה אף  חשוב בעיני שהסופר בחר להביא בני אדם 'רעים' שאין ליצור עמם קשר (רוצחי אמהות הגבונים)..
(ואוסיף גם הערה: לא אמין בעיני שעד שישנו קשר אנושי באי עם העולם שבחוץ הילד אינו מנצל אותו בכדי להיחלץ - אך ניחא, תרומת המהלך לסיפור - יפה).


בעיני, הוריו של מיקל הגיעו מוקדם מידי. היה אפשר לספר ולהרחיב עוד הרבה על החיים באי והאופן שבו הם שורדים בו, עם הרפתקאות נוספות, על הקשרים שנרקמים, על הידידות ועל תקשורת. על האדם כיצור חברתי.


לסיכום, הספר הוא ספר טוב, מרתק ומעניין, ספר שמעלה הרבה נקודות למחשבה והיה כדאי לו היה הסופר מרחיב ומטפל יותר בנושאים שהוא מעלה בכדי לתת לקוראים ערף מוסף בקריאתם.

הממלכה של קינסקי, מרגיז ומהנה כאחד...יהורם אור

אני לא יודע למה, אבל אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הממלכה של קינסקי למורפורגו פתאום התעוררו בי ים של שאלות. אין לי הסבר. פעם קבלתי מייל שכזה עם שאלות שכאלה, מרגיזות, שאלות שאין עליהם תשובות. הנה כמה לדוגמא: למה קוראים לה עוזרת אם היא עושה את כל העבודה? או  אם שמן תירס עשוי מתירס, ושמן זית עשוי מזית, ממה עשוי שמן תינוקות? או  איך יכולות להיות סדנאות קבוצתיות לעזרה עצמית?  האם יש מילה נרדפת למילה נרדפת? ואם אתה מנסה להיכשל ומצליח, מה בעצם קרה? או למשל,  האם להתכונן לבלתי צפוי לא הופך את הבלתי צפוי לצפוי?  ולמה קוראים לזה חיתולים חד פעמיים? מישהו התפתה להשתמש בהם שוב? ואם כך, אז  למה חברות מחשבים וגם סוחרי סמים קוראים לקליינטים שלהם "משתמשים"? או אם הוא מטפל באנשים במצוקה,למה קוראים לו משרד הרווחה?  ובנוסף,  למה מי שמדבר עם אלוקים בבית כנסת הוא דתי, ומי שמדבר איתו ברחוב הוא סכיזופרן?  ואיך מגיעים שלטי ה"לא לדרוך על הדשא" למרכז הדשא? חשבו רגע,  אם סינים זורקים אורז בחתונה, אז המקסיקנים זורקים קקטוסים? או כשהיום 0 מעלות ומחר יהיה קר פי שניים כמה מעלות יהיו? ומה  אם מילה כתובה לא נכון במילון - האם זה יוודע לנו מתישהו? ולסיום  למה כשלמישהו יש משהו חדש אומרים לו "תתחדש" ולא "התחדשת"? הרי הוא התחדש הרגע! מה , הוא צריך עוד דבר חדש? יש לכם תשובות??? 

אני מנסה לחשוב אם היה קורה לי דבר שכזה, והייתי מגיע למקום מבודד, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לשאול שאלות. אחרי הכל, אחרי שתעבור לה ההיסטריה אני לבטח ימצא הרבה זמן גם לענות עליהן.

הספר הזה לא הרשים אותי במיוחד, לא הסיפור, ולא השיעור שאולי בדרך כזו או אחרת הוא מנסה ללמד, בעולם של היום, בזמינות של כל אותם האמצעים העומדים לרשות הרבים, ים הספרים שעוסקים בג'אנר הזה של החיפוש העצמי, האמונה, המאבק בין הרצוי למצוי מעמיד את הספר הזה לטעמי במקום די נחות. יש טובים ממנו, לפחות לטעמי. אבל אהבתי את הגירוי המחשבתי שיצר בי, שאלות שעלו לי תוך כדי ובמהלך הקריאה, שאלות כל כך חשובות (בעיני) שלרגע הייתי צריך להניח את הספר ולתהות באותן השאלות.

בסך הכל הסיפור די נחמד. מישהו שאבד ומצא מישהו שרצה מישהו שיהיה לו משהו להתקדם איתו ולרוץ איתו, ללמוד איתו ובסך הכל למצוא את עצמו שוב. אכן משהו! אבל...הספר הזה מרגיז במקום אחר. הוא מרגיז כי אי אפשר להישאר אליו אדיש והדואליות הרגשית הזו תמיד מרגיזה אותי מחדש.

אבל, בואו נעזוב לרגע אחד את הצד הרגשי ומה שהספר הזה עושה לו ונדבר קצת על התיאוריה. אני מניח שהחיסרון הכי גדול של סיפור מודרני מבליט את הגורם הקבוע ביותר בסיפור שהוא יותר מסורתי. ואם לא להתייחס רק לפראדיגמות קבועות של כתיבה נכונה ועל פי כללים, אכן אפשר בשקט לומר שמדובר בספר שהוא סוג של אגדה. טולקין תאר פעם תכונות של אגדה טובה. הוא טען שהיא חייבת לכלול: דמיון, התאוששות, בריחה ונחמה. התאוששות – מייאוש עמוק, בריחה מסכנה גדולה כלשהי, אך מעל הכל נחמה. בדברו על הסוף הטוב הדגיש טולקין כי כל האגדות השלמות חייבת שיהיה להן סוף כזה. סוף שהוא תגלית חדשה, גילוי חדש, מפנה פתאומי משמח, תהיינה הרפתקאות מופלאות ככל שתהיינה, עם בא המפנה, הוא יכול לעצור את נשימות של הילד או המבוגר הקורא, לגרום להלמות לב והתרוממות נפש ולהביאו אל סף דמעות. (טוב, לגבי הדמעות הכוונה היר לרגישים במיוחד שבנינו....)

כמו כל ספר, נתתי לו את המקום הראוי לו, כמו בכל ספר חדש שאני רוכש. מזגן, כיבוי טלוויזיה, התרווחות בסלון וספר.

ברגע שמתחיל הסיפור, שרוי הגיבור בהלך רגשות. זוהי גם הדרך שבה רואה הקורא את החיים, גם אם למעשה מתנהלים חייו שלו על מי מנוחות. ככל שהדבר נוגע לנסיבותיהם החיצוניות. בעיני הקורא, מהווים חייו  של הגיבור רצף של תקופות נעימות שסכנה אולי קטועת אותן לפתע והוא חש עצמו שרוי בבטחון כמעט ללא דאגה שתעיב על חייו, אך כהרף עין משתנה הכל, והעולם הידידותי הופך די מלחיץ.  לשמחה ולסיפוק המהווים את הנחמה הסופית בסיפור משמעויות שונות. איחוד של הטוב מול הרגע, האמונה מול הייאוש, הגאווה מול השפל.

אין ספק כי מורפורגו מבין ויודע  כי הצורה הטובה ביותר להקנות אגדה היא להפוך את סיפורה לארוע בין אישי, שבו המבוגר והילד שותפים שווים. דבר שלא ייתכן לעולם כאשר קוראים למשל את הסיפור באוזניי כיתה למשל.

הספר מיטיב להבין כי דרוש לאדם דמיון שופע כדי שיהיה מסוגל ליהנות מן החיים וכדי שהעבודה הקשה תנעם לו. מצאתי כי הסיפור ממחיש כיצד יש לספר סיפורי מסע אישי וכיצד הן קושרות הורה לילדו/תו בקשר שכל אחד תורם לו את חלקו.

אין ספק כי הסיפור מהווה את האוויר האש המים והאדמה וכל דבר בטבעו מקבל משמעות עמוקה יותר.

לא כל אחד מסוגל להמציא סיפורים (האמינו לי, כבר הוצאתי ספר אחד לאור ובהחלט המשימה הייתה לא פשוטה) כשדנים בהבנה אינטלקטואלית של הספר הזה  מאוד קשה לא לגשת אל הסיפור לא מתוך כוונות הוראתיות. כאשר במקומות שונים בתובנותיו של מייקל ניתן לראות כי האגדה עוזרת לילד להבין את עצמו, או מנחה אותו במציאת פתרונות לבעיות המעיקות עליו. הכוונה היא תמיד בדרך ההשאלה. הנה אתם רואים, אולי זה ההסבר לכל השאלות שעלו בי.  כל האפשרויות הללו מעניקות לקורא  תובנות נפלאות שאין ספק שהיו במודע של הוגה הסיפור. הקורא יכול ליהנות מן הדמיון ואילו המורה עשוי לשאוב את סיפוקו מהנאתו של התלמיד.  בעוד שהתלמיד עשוי לחוש התרוממות רוח משום שהוא מיטיב לפתע להבין דבר מה ביחס לעצמו, יכולה הנאת הקורא/המורה לנבוע מהתנסותו של הילד בהלם הפתאומי של ההכרה.

 אריסטו אמר פעם כי  "זה שמציע הרבה דברים, יציע אותו לאנשים רבים" כלומר, מטרתה של יצירת אומנות אינה יכולה להיות ניסיון מכוון כלשהו להציע דבר מסוים לאדם מסוים. אפשר להשוות את הממלכה של קינסקי לפעולת זריעה שרק כמה מנבטיה יקלטו במוח הקורא, כמה מהם יתחילו לפעול ללא דיחוי במחשבתו המודעת ואחרים יעברו תהליכים בבלתי המודע. יהיו שיזדקקו לתקופת המתנה עד שנפשם תגיע למצב נוח לנביטתם. חלקם לא יכו שורש כלל.

אולם אלו שיפלו על קרקע פוריה, יגדלו ויהיו לפרחים נהדרים ועצים חזקים ובכך יתנו תוקף לרגשות חשובים, יגיבו הבנה, יטפחו תקוות, יפיגו חרדות ובעשותם כן, יעשירו את חיי הקורא/התלמיד בו ברגע ולמשך כל חייו.

אם אתם מתכוונים לקרוא או להפיץ את הספר המללכה של קינסקי בין תלמידיכם מתוך מטרה כלשהי מלבד העשרת חווייתית חינוכית אחרת, שימו לבכם לעניין כי, במקרה הטוב ביותר מדברת היצירה לחשיבותו המודעת של התלמיד שעה שאחד מהיתרונות הגדולים שלה הוא היכולת לחדור במישרין גם אל הבלתי מודע שלו והעניק לו שיעור לחיים.

אין בכל האמור לעיל לשנות את דעתי הראשונית, קראתי ספרים טובים יותר. ובכל זאת, גם מזה למדתי משהו ולו קטן.

הנאה,

יהורם אור

5/12

המוטיב בספר "הממלכה של קנסקי"

שלום לכל המשמלמים והמשתלמות.

במהלך קריאת הספר גיליתי כי המוטיב שחוזר על עצמו בספר הוא ההתמודדות ודרכי הסתגלות של הגיבורים לסיטואציות שונות. מול ההתמודדות מצליחים הגיבורים להסתגל בדרכים שונות, פעם אחר פעם.

לא פעם שאלתי את עצמי במהלך הקריאה כיצד אני הייתי נוהגת? האם הייתי נוהגת אחרת?

ברצוני להביא מספר דוגמאות לסיטואציות של התמודדות וסיטואציות של הסתגלות:

1.התמודדות ההורים עם פיטורים מעבודה והסתגלות לסיטואציה החדשה – הפלגה מסביב לעולם. ע"מ 18 ..." זה לא היה סתם דחף פתאומי. חשבתי על זה הרבה זמן, כל השנים  האלה שעבדתי במפעל....אלמלא איבדתי את העבודה, לעולם לא הייתי מעז לעשות את זה, גם לא בעוד מיליון שנה...."

סיטואציה זו מראה כי לפעמים שעת המשבר דוחפת ומאלצת אותך לעשות דברים שכ"כ רצית וחלמת אבל לא העזת והנה פתאום מגיעה הזדמנות לכך, כלומר לעיתים המשבר הוא הזדמנות לצמיחה מחדש.

2. ע"מ 53 ..." ואז באה שוב הצווחה מהעצים וסימרה את שער-צווארה של סטלה...היה נדמה לי שאני מזהה אותה. כבר שמעתי פעם צווחה כזו כשביקרתי בגן-החיות בלונדון. קופי גיבון, "גיבונים מופלצים", אבא שלי קרא להם אז....זה רק גיבונים, אמרתי לסטלה...הם לא יפגעו בנו..."

 ע"מ 57 " ...מיהרתי, כובש את הפחד כמיטב יכולתי. חשבתי על הגיבונים שראיתי אז בגן-החיות וניסיתי לשכנע את עצמי עד כמה לא-מזיקים הם נראו...."

ניתן להבין מסיטואציה זו כי ברגע של איום, מייקל מפעיל מנגנון הגנה ע"י זיכרון נעים מן העבר שמוריד לו את סף הפחד.

3. ע"מ 63... "ואז הבחנתי בשבר זכוכית בהירה מונח על החול בסמוך, אולי מבקבוק....פיסת נייר, חתיכת זכוכית והשמש. הצתנו אש! .... אם רק אוכל להדליק אש, אם רק אוכל לשמור על האש שתבער, אוכל לישון לידה בלילה – היא תרחיק את הזבובים וגם את החיות. ובמוקדם או במאוחר איזו אונייה בטח תעבור. מישהו יבחין בעשן..."

סיטואציה זו מדגימה כי מייקל מסתגל לתנאי השטח – כלל הכרחי להישרדות וחלק מזה בזכות הידע הקודם שלו כדוגמת ניסיונו של מייקל וחברו אדי להצית את האש מאחורי חצר בית הספר.

4. ע"מ 115 - 117..."קנסקי יצא לדוג תמנונים...ואז כרעתי אל השולחן, מתחתי את פיסת הבד ורשמתי עליה את ההודעה שלי בדיו תמנונים....שלפתי מהחול את בקבוק הקוקה-קולה שלי, השלכתי לתוכו את ההודעה שלי והברגתי בחוזקה את הפקק...קנסקי צחק ושלח יד להרים את הבקבוק. לפי איך שהביט בי הייתי די בטוח שידע מייד מה זה היה"

מסיטואציה זו ניתן להבין כי מייקל מנסה (גם אם לא תמיד במודע ) למצוא פתרון ליציאתו מן האי.

אני רוצה לשתף אתכם ולספר כי חלק זה של הספר כבש אותי ממש! מצאתי את עצמי שותפה לדילמות של הגיבורים:  מייקל מצד אחד שרוצה לחזור להוריו עם זה שעכשיו יש מי שדואג לו באי ומאידך קנסקי אשר מתנהג מצד אחד בצורה אגואיסטית כי מצא במייקל משפחה חדשה ואימץ אותו כבנו, אולם במחשבה שנייה קנסקי מבין כי מקומו של מייקל עם הוריו. השיחה בין קנסקי ומייקל מאוד נגעה ללבי: ע"מ 121 – 122 ..." יש לי הרבה להגיד. אתה להקשיב.....אני לחשוב אולי אני בשבילך כמו אבא. אתה בשבילי כמו בן. אני מאוד עצוב עכשיו שאתה ללכת....אני לשנות דעתי...אנחנו להתחיל לבנות מדורה חדשה ...אנחנו כבר מוכנים מתי אנחנו לראות אונייה..."

בברכה,

 טניה מישקין