הממלכה של קנסקי הכותבת: תמר גיליס
לכתוב בבלוג, יומן אישי  - פתוח לקהל הרחב.
 יש כאן דיסוננס שגורם לי להיות מעט במבוכה. הכיצד, מסע אישי שלי, הרגשות שמלווים אותי, מחשבות, תחושות, הערות בתוך תוכי, אמורות להיחשב כיומן אישי ובד בבד להגיע לקהל רחב? אף פעם לא כתבתי בבלוג,  מעולם לא התנסיתי בכתיבה אישית שלי ככה מול מסך פתוח לעולם.
לאחר הסתייגויות אלו ומבוכה קלה, אגש למלאכת הכתיבה על הספר- 
אנצל את במת הכתיבה לביקורת של מבנה הספר וחלקיו השונים. לאורך קריאת הספר הרגשתי שישנן הזדמנויות פז שניתן היה להרחיב ולטפל דרכם בנושאים שונים ואף לפרט ולהעשיר את העלילה הרבה מעבר לכתוב. למען האמת,  סיימתי את הספר עם תחושת אכזבה.  (אני עוד מתלבטת ביני לבין עצמי אם אני לא  מחמירה עם ספר נעורים שסך הכל מיועד לקהל צעיר שאינו ירגיש בדלות ויהנה מן הספר ואיכויותיו כפי שהוא. עבורי הספר טמן בחובו הבטחה שלא מומשה).
קודם שאפרט את טיעוני, אומר רק שהספר ניחן בעלילה מרתקת, מותחת ומסקרנת, כתובה בשפה יפה ועשירה ומתאימה עד מאוד לגילאי החטיבה.


באשר להחמצה: הספר יחסית קצר, ובכל זאת בחר הסופר להעניק לפתיחה המון מקום: ראשית למקום שממנו מגיע הילד, לבעיות הכלכליות בבית, לרקע של המשפחה, ליחסים בין ההורים וילדיהם כשהנושא של ילד מפרנס תופס מקום משמעותי. למרבה הצער, נושאים אלו כלל לא מטופלים בהמשך, אלא נעזבים עם היציאה לים.
‎‎‎
לעניות דעתי, מרכז הכובד של הספר אמור להיות הממלכה של קינסקי והקשרים האנושים - החברתים שמתפתחים בה. והפתיחה הארוכה שפותחת המון נושאים ומשאירה אותם מאחור, ולאחר מכן המעבר להתמודדות של הילד בממלכת קינסקי כשהנושאים החדשים שנפתחים לא מקבלים זמן ואריכות בעלילה - מהווים החמצה.
ואסביר את כוונתי: אחת מהתימות המרכזיות בספר הוא על הקשר האנושי, על תקשורת. תקשורת בונה ותקשורת הורסת. והרגשתי היא שדברים  אלו היו יכולים יותר מטופלים ויותר מבוררים במהלך העלילה.
לדוגמא:

• הימים שמייקל עובר לבדו לוקים בחסר, בעיני (ישנו תיאור אך לא מספק - עבורי, לפחות) היה ניתן להרחיב עוד אודות הדברים שמתחוללים בנפשו, והדרך הנפשית והפיזית להתמודדות עם המצב החדש. (אהבתי את נוכחותה המשמעותית של הכלבה שבאה לעזרתו בימים אלו, ואני חושבת שהסופר היטיב על המקום שהיא ממלאת בחייו.

• בנוסף המעבר לביחד של מייקל וקינסקי על האי  הוא מעבר מהיר וחד מידי עבורי: ללא תהליך. הבחירה במדוזה כמכריחה את קינסקי לייצר מגע עם מייקל היא בחירה מתאימה,  אך הייתי שמחה לו בחר הסופר לתאר את חיבורם באופן הדרגתי יותר (יש לציין כי ישנו תהליך מסוים בספר אך קצר מידי לטעמי): היה ניתן לתאר התקרבות הטומנת תהליך איטי ומלמדת אותנו הקוראים אט אט על נפש האדם ועל הצורך שלה במגע אנושי, ועל האופן שבו הוא ניתן ליצור מגע וקשר.                                                                                                                             משהו שם בקשר שנרקם בין מייקל לקינסקי היה מהיר מידי לטעמי ולוקה בחסר. (הייתי שמחה לו היה פירוט, למשל, על האופן שבו מייקל לימד את קינסקי אנגלית - איך לומדים שפה, איך מתקשרים ללא מילים, איך פער הגילאים הופך ללא רלוונטי, איך ניתן ליצור גשר אנושי על אף הבדלי התרבויות והעולמות.)

אהבתי לדוגמא  את הקשר שהיה לקינסקי עם החיות באזור, קשר שמלמד אותנו בני האדם הרבה על תקשורת ועזרה הדדית. והיה אף  חשוב בעיני שהסופר בחר להביא בני אדם 'רעים' שאין ליצור עמם קשר (רוצחי אמהות הגבונים)..
(ואוסיף גם הערה: לא אמין בעיני שעד שישנו קשר אנושי באי עם העולם שבחוץ הילד אינו מנצל אותו בכדי להיחלץ - אך ניחא, תרומת המהלך לסיפור - יפה).


בעיני, הוריו של מיקל הגיעו מוקדם מידי. היה אפשר לספר ולהרחיב עוד הרבה על החיים באי והאופן שבו הם שורדים בו, עם הרפתקאות נוספות, על הקשרים שנרקמים, על הידידות ועל תקשורת. על האדם כיצור חברתי.


לסיכום, הספר הוא ספר טוב, מרתק ומעניין, ספר שמעלה הרבה נקודות למחשבה והיה כדאי לו היה הסופר מרחיב ומטפל יותר בנושאים שהוא מעלה בכדי לתת לקוראים ערף מוסף בקריאתם.