"הממלכה של קנסקי"/ מייקל מורפורגו
ראשית כל, הספר "הממלכה של קנסקי" הפתיע אותי מאוד לטובה. הכריכה שלו לא משכה אותי, באופן אישי, לקרוא אותו. אולם, כבר העמודים הראשונים "שברו" את הרושם הראשוני מבחינתי וסחפו אותי למסע המופלא והמרתק של מייקל ומשפחתו.
התחברתי מאוד למעבר מ"הנורמלי" לייחודי וכן המעבר ממציאות עגומה של פיטורין, אבטלה ומשבר כלכלי להגשמת חלומות ושאיפות. המעבר נבע מכוח הבחירה למצוא את ההזדמנות לטוב גם ברגעי משבר וקושי.
ניתן בהחלט לפתח עם התלמידים דיון בעניין של המציאות שמוכתבת לנו, מצד אחד, מול כוח הבחירה שיש בידנו לבחור כיצד להתמודד וכיצד להתייחס למציאות הזו שנכפתה עלינו.
אבא של מייקל בוחר בדרך מאוד מקורית להתמודד עם הפיטורין והמשבר הכלכלי. בתחילה, הייתה בי תחושה של בריחה מהמציאות וחוסר התמודדות אך איכשהו, בדרך לא מובנת, נסחפתי והסכמתי שזהו רעיון מופלא.
גם העניין שמייקל ממשיך את לימודיו דרך המציאות שהוא חי בה, הקסימה אותי מאוד. תמיד סברתי שלמידה מתוך חווייה היא משמעותית יותר מאשר למידה תיאורטית חיצונית.
לאורך הספר כולו, המאופיין ברצף של קשיים והתמודדויות, ישנו מוטיב החוזר על עצמו, מוטיב מזג האויר, המלווה את הספר ומעצב את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן וכן תורם להתפתחות העלילה.
מזג האויר בספר "הממלכה של קנסקי" אינו מתואר, לטעמי, רק על מנת "לעדכן את הקוראים" האם יש סערה בחוץ או שמא יום יפה ושמשי אלא ממלא תפקיד משמעותי בעיצוב העלילה ובדמויות.
כבר בתחילת הספר, כשמייקל רוצה לתאר את מערכת היחסים הקרובה בינו לבין חברו אדי הוא אומר: "כל יום אחרי בית הספר, בכל מזג אויר, הייתי הולך למגרש לשחק כדורגל עם אדי דודס.." (עמ' 12).
בהמשך, ניתן לראות כי המילים האחרונות שנכתבו ביומן ההפלגה, לפני שמייקל נפל מהסירה, מתארות את מזג האויר ששרר בחוץ שכאילו "ניבא" את הרע העומד להתרחש: "כל כך חשוך בחוץ. שחור. סטלה נובחת..." (עמ' 46)
החשיכה והצבע השחור מהווים רמז מטרים להתרחשות הנוראית שתבוא אחר כך.
גם מההתרחשות הנוראית ביותר עבור ילד, שמוצא את עצמו לבד, על אי בודד, הרחק מהוריו וממכריו, יוצאים דברים טובים. מייקל מגלה את עצמו, את ערך החברות והנתינה.
אני ממליצה בחום על הספר. הוא מקסים, כתוב בפשטות כובשת, גדוש בערכים של גיבוש משפחתי, כוח הבחירה הנתונה בידנו, התמודדות עם משברים וערך החברות.
ואסיים במילות השיר הנוסטלגי: "לפעמים הים שקט ואין גלים...גם אתה לפעמים..."
אורטל דמתי
ראשית כל, הספר "הממלכה של קנסקי" הפתיע אותי מאוד לטובה. הכריכה שלו לא משכה אותי, באופן אישי, לקרוא אותו. אולם, כבר העמודים הראשונים "שברו" את הרושם הראשוני מבחינתי וסחפו אותי למסע המופלא והמרתק של מייקל ומשפחתו.
התחברתי מאוד למעבר מ"הנורמלי" לייחודי וכן המעבר ממציאות עגומה של פיטורין, אבטלה ומשבר כלכלי להגשמת חלומות ושאיפות. המעבר נבע מכוח הבחירה למצוא את ההזדמנות לטוב גם ברגעי משבר וקושי.
ניתן בהחלט לפתח עם התלמידים דיון בעניין של המציאות שמוכתבת לנו, מצד אחד, מול כוח הבחירה שיש בידנו לבחור כיצד להתמודד וכיצד להתייחס למציאות הזו שנכפתה עלינו.
אבא של מייקל בוחר בדרך מאוד מקורית להתמודד עם הפיטורין והמשבר הכלכלי. בתחילה, הייתה בי תחושה של בריחה מהמציאות וחוסר התמודדות אך איכשהו, בדרך לא מובנת, נסחפתי והסכמתי שזהו רעיון מופלא.
גם העניין שמייקל ממשיך את לימודיו דרך המציאות שהוא חי בה, הקסימה אותי מאוד. תמיד סברתי שלמידה מתוך חווייה היא משמעותית יותר מאשר למידה תיאורטית חיצונית.
לאורך הספר כולו, המאופיין ברצף של קשיים והתמודדויות, ישנו מוטיב החוזר על עצמו, מוטיב מזג האויר, המלווה את הספר ומעצב את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן וכן תורם להתפתחות העלילה.
מזג האויר בספר "הממלכה של קנסקי" אינו מתואר, לטעמי, רק על מנת "לעדכן את הקוראים" האם יש סערה בחוץ או שמא יום יפה ושמשי אלא ממלא תפקיד משמעותי בעיצוב העלילה ובדמויות.
כבר בתחילת הספר, כשמייקל רוצה לתאר את מערכת היחסים הקרובה בינו לבין חברו אדי הוא אומר: "כל יום אחרי בית הספר, בכל מזג אויר, הייתי הולך למגרש לשחק כדורגל עם אדי דודס.." (עמ' 12).
בהמשך, ניתן לראות כי המילים האחרונות שנכתבו ביומן ההפלגה, לפני שמייקל נפל מהסירה, מתארות את מזג האויר ששרר בחוץ שכאילו "ניבא" את הרע העומד להתרחש: "כל כך חשוך בחוץ. שחור. סטלה נובחת..." (עמ' 46)
החשיכה והצבע השחור מהווים רמז מטרים להתרחשות הנוראית שתבוא אחר כך.
גם מההתרחשות הנוראית ביותר עבור ילד, שמוצא את עצמו לבד, על אי בודד, הרחק מהוריו וממכריו, יוצאים דברים טובים. מייקל מגלה את עצמו, את ערך החברות והנתינה.
אני ממליצה בחום על הספר. הוא מקסים, כתוב בפשטות כובשת, גדוש בערכים של גיבוש משפחתי, כוח הבחירה הנתונה בידנו, התמודדות עם משברים וערך החברות.
ואסיים במילות השיר הנוסטלגי: "לפעמים הים שקט ואין גלים...גם אתה לפעמים..."
אורטל דמתי
אורטל שלום!
השבמחקנהנתי כל כך לקרוא את תגובתך ...ואף נותרתי עם מנגינה בסיום דברייך, כאשר קישרת אותנו אל שיר רלוונטי...נהדר!
ניתן כמובן, להשמיע אותו ברקע לתלמידים.
בדברייך, הסבת אותנו אל מוטיב, או סימפטום או אל "שפת הצפנים" של הטקסט, מזג האויר המשרת את התוכן בעת מסויימת, ומעצים את תחושות הקורא עד לכדי חוויה חושית כמעט. נהדר להבחין בכך, ולשלב זאת בתהליך ההוראה. ברור כי בספרות כולה, אנו משתמשים במוטיב, וב"שפת צפנים" משמעותית וחשובה זו.
אני רוצה להתייחס דוקא אל הכריכה של הספר, שכדברייך, לא ממש הזמינה אותך להיכנס אל קריאתו...אני מציעה לשתף בכך את התלמידים, וליצור יחד, כריכה אישית משלהם, שימי לב כי פעילות זו, תהא כמובן בתום קריאת הספר. אני ממליצה על כך מאוד, באופן מפתיע, התלמידים משתאים כמה קשה לעצב כריכה משמעותית לספר, וכמה דמיון וחשיבה מושקעים בכך.
אני שמחה על יומן המסע האישי המהנה שלך.
בהצלחה!